יוליה - הסיפור

פרק 56  

גשרי בריסגארד, המרפסות, הכיכרות והבתים קושטו בפרחים. הדגלים הועלו בחזרה אל ראש התורן לאחר שבוע של אבל, המזרקה שבה לפעול והעיר כולה עטתה צבעים עליזים ונוצצים.
טקס ההכתרה עומד להתחיל בכל רגע.

"תושבי בריסגארד!", קרא ניין בקול רועד מהתרגשות ומזקנה. "לאחר שבוע בו זכרנו את ידידנו ואבינו, מלכנו ומורנו דאגדה בלימוואייר, אשר ירד במרכבת אש ולהבה אל ממלכת הים לאחר שחירף נפשו להצלת איילר כולה, נכונים אנו לקבל אל בין כותלי היכל 'הכס הזהוב' מלך חדש, דאגדה חכם ונבון אשר יובילנו אל תקופה זוהרת אף יותר מזו של דאגדה בלימוואייר זכרונו לברכה. אב אשר יאיר את דרכנו וידריך אותנו בכל אשר נלך. אדון אשר ימשול בעיר ביד רמה ובנתיניו ברכות ובעדנה".

היכל 'הכס הזהוב' היה מלא מפה לפה.


הקהל עמד משני צידיו של שטיח ארוך וכחול שנמתח לאורך האולם, מדלתות המהגוני הכבדות ועד לבימת העץ שבקצה האחר, עליה ניצבו שני כסאות הזהב התאומים. למעלה, על המרפסות, הציצו מאות ראשים נוספים, כולם לבושים במיטב בגדיהם.
ניין עמד למרגלות הבמה, רועד כולו מהתרגשות.
"לפיכך", המשיך ניין, "היום נרים באולם הזה את נס המלוכה, את דגל הקיסרות הבריסגארדית, מתוך תקווה אמיתית וכנה שימים של שלום, תקווה ושגשוג נכונים לנו!"
אמות הסיפים רעדו לקול תרועות ההמון.
ולפתע נפתחו הדלתות.
שקט פתאומי השתרר באולם כשאלפי ראשים הסתובבו.
שם הוא ניצב, לבוש בבגדי ההכתרה. על גלימת המשי הכחולה שלו נרקמה בכסף שושנת הרוחות, סמלה של בריסגארד, ושרוולי חולצתו, כחולה אף היא, עוטרו גם הם בחפתי כסף.
לצדו ניצבה סילברווין אשתו, לבושה בשמלת קטיפה לבנה ועליה עיטורים בכחול בוהק. פרוותה טופחה ובושמה וזנבה הוברש והוברק.
היא מעולם לא חשה מלכותית ומאושרת כל כך.
מימינם ומשמאלם של השניים עמדו חברי האנאדה, ארבעה מכל צד.
"יעלה ויבוא הזוג המיועד לכס הזהוב!", הכריז ניין בחגיגיות. "יעלו ויבואו העכבר הלוחם לאו ורעייתו סילברווין!"
השיירה פסעה בתווך על השטיח הכחול. לאו וסילברווין אחזו ידיים בהתרגשות.
בין הקהל זיהו השניים את לוקאס, שנופף להם בהתרגשות שנדמה היה שלא פחתה מזו שלהם. לצדו עמדו ראניה ומינרווה, גם הם לבושים במיטב בגדיהם.
בספסל לידו ראה לאו את קיילה והאגר, עומדים מחויכים. הוא חייך חזרה בעת שחלף על פניהם.

הכול נראה כחלום.
לבסוף הגיעו אל בימת 'הכס הזהוב'. שמונת חברי המועצה העליונה של בריסגארד נעמדו מאחוריו.
"לאו!", הכריז ניין, פושט ידיו לצדדים במלכותיות. "ידיד אמת של בריסגארד, העבד הנמלט מיוליה, הלוחם שהביא למפלתו של נארגל, לאחד הקרבות האדירים בתולדות בריסגארד ולסופה של תקופה חשוכה ומרה. על ערש דווי ציווה דאגדה בלימוואייר את שמך לכס המלוכה הבריסגארדי, ומתוקף כך גם את שם רעייתך המקסימה", חייך אל העכברה. "האם יודעים אתם את האחריות המוטלת עליכם מרגע בו תקבלו על עצמכם את התפקיד?"
"אני יודע", ענה לאו חלושות. קולו הדהד בין עמודיו האדירים של ההיכל.
"אני יודעת", השיבה סילברווין.
"והאם נכונים אתם לקחת על עצמכם את האחריות הזו?"
לאו הביט בעיניו של ניין. לפתע נראה הזקן כאבהי כפי שלא ראה אותו מעולם. "אני מוכן", אמר לבסוף.
"אני מוכנה".
ניין הנהן בראשו באיטיות טקסית וסימן באצבעו. לאו יכול היה לראות בדל חיוך עולה על שפתיו.
איב הגישה לניין כרית קטיפה אדומה עליה היה מונח "מטה הדאגדה"- מטה זהוב, משובץ אבנים יקרות ובקצהו אבן אודם.
"במטה זה תשלוט על עמך. מי ייתן ותהא שליט חכם ונבון ששמו מתהלך לפניו ושעמו מתגאה בו".
הוא נתן את המטה בימינו של לאו, שהישיר אליו מבט.
"הירגע", לחש לו הזקן בחיוך. כרית נוספת הובאה לו, עליה הייתה חרב, מפוארת לא פחות מהמטה. גם בניצבה של זו הייתה משובצת אבן אודם.
"בחרב זו תשלוט באויביך. מי ייתן ותהא לוחם חזק ואמיץ, ששמו מתהלך לפניו וששונאיו פוחדים ממנו".
הוא נתן את החרב בשמאלו של לאו.

"וכעת תורך, יקירתי", אמר לסילברווין, תוך שהוא שולח ידו לעבר כרית שלישית.
"בכתר זה תשלטי במוחך", אמר ניין, חובש לראשה כתר כסף ובו משובצת אבן אחלמה סגולה. "מי ייתן ותהי למלכה חכמה ששמה מתהלך לפניה והסופרים מתקנאים בו".
כרית נוספת הובאה לו, עליה היה מונחת סיכת כסף, בה שובצה אבן אחלמה.
"באות זה תשלטי בלבך. מי ייתן ותהי למלכה רחומה וחנונה ששמה מתהלך לפניה והדיינים מהללים אותו".
הוא הצמיד את הסיכה לדש בגדה, קרוב ללבה.
"וכעת כרעו ברך, שניכם", לחש.
תיבת עץ קטנה ושטוחה הובאה לניין. היא הייתה מעוטרת בפיתוחי עץ מרהיבים, בכסף ובזהב.
ניין פתח אותה בידיים רועדות.
שם, על מצע קטיפה כחולה, שכבו בנוחות תליון אבן האודם של הדאגדה, שהוברק וצוחצח לרגל ההכתרה, ותליונה הארגמני של המלכה, עשוי אבן אחלמה, שהייתה שייכת בעבר לאשתו של בלימוואייר לפני מותה.
"מתוקף תפקידי כראש מועצת האנאדה, המועצה העליונה לבריסגארד", אמר ניין תוך שהוא מרים את התליון הסגול אל מול האור, "הנני מכריז עלייך סילברווין, כעל המלכה סילברווין, מנהיגת עיר הלוחמים בריסגארד!"
ניין כרך את מחרוזת אבן האחלמה על צווארה.
"ועליך, לאו הלוחם, כעל דאגדה לאו, מנהיג עיר הלוחמים בריסגארד!"
לאו הרגיש איך שרשרת הזהב נכרכת סביב צווארו ואת אבן האודם הכבדה על לוח לבו.
"מי ייתן וחוכמתכם תִּשרה על העיר הזו מעתה ועד אשר ייפלו הכוכבים מן השמיים!"
התשואות החרישו את אוזני שניהם.

"הזדקפו, ילדיי!", שמעו את ניין לוחש. "אתם מלך ומלכה עכשיו!"

השניים נעמדו ועקבו אחר תנועת ידו של ניין, אשר החוותה כלפי שני כיסאות הזהב.
לאו ניגש בממלכתיות אל הכס והתיישב על הקטיפה שעטפה את מושבתו, את המשענת ואת מסעדות היד. הוא חש את ידה החמה של אשתו על ידו ולא יכול היה להחניק את צחוק האושר שהתפרץ מתוכו.
"הללו את דאגדה לאו, מלך בריסגארד!", הכריז ניין באגרוף מורם. "הללו את סילברווין, מלכת בריסגארד!"
"יחי דאגדה לאו, מלך בריסגארד!", צעק ההמון בלהט. "יחי המלכה סילברווין! יחי דאגדה לאו! יחי המלכה סילברווין! יחי דאגדה לאו! "
לאו הביט באשתו, הביט באבן האודם שלצווארו, הביט בקהל המשולהב- ולא יכול היה לדמיין יום מאושר יותר בכל חייו.

בחזרה לראש העמוד