מפגש קיץ תשס"ט
קבוצת החטיבות

חוויות מהמפגש
כתבה - גלית אגמון

בס"ד
המפגש הזה התחיל כמו כל מפגש – האוטובוס הגיע (באיחור אופנתי, כמובן) מארלוזורוב, כולנו הלכנו לשיחת פתיחה עם סבב שמות, אבל ההתרגשות והשמחה היו גדולות, וכבר אז הרגשנו שהמפגש הולך להיות מדהים ומיוחד והכי כיף שרק יכול להיות!!!

אז אחרי שיחת הפתיחה (הרגילה) וארוחת הצהריים (שגם היא, למרבה הצער, לא השתנתה), הלכנו לפעילות מעניינת, אך גם טיפ-טיפה מייגעת, של לירן וליאור שבה למדנו להכיר קצת יותר אחד את השני. ניחשנו על איזה חניך מדובר לפי התחביבים שלו והדברים שבהם הוא טוב, ורק אם מאד מאד התקשינו גם גילו לנו איפה הוא גר.

אחרי הפעילות חילצנו עצמות, הבנים רצו לאולם הספורט לשחק "כדור שער", ואנחנו, הבנות, קפצנו ישר למימי הבריכה מלאת הכלור של ביתחי. המצילה אסרה עלינו לעשות "קרב תרנגולים", אבל חוץ מזה שיחקנו מלא משחקים במים והרבה אנשים חשו את רצפת הבריכה ממרחק מאד מאד קרוב...

אחרי שקיבלנו את החולצות המהממות של יחד ואכלנו ארוחת ערב, יצאנו "לקרוע" את המדרחוב הירושלמי. באוטובוס כל מיני אנשים לא הרשו לי לשיר בקולי קולות ולעשות פאדיחות, אבל כשירדנו מהאוטובוס כל המדרחוב שמע מי זה נוער יחד. הסתובבנו בחנויות וקנינו גלידות למיניהן. ב"קצפת" היו ממש חמודים ועשו הנחה לכל העיוורים, כמעט "איזה בלאגן איזה בלאגן, כולם משלמים פה כסף, אנחנו בחינם!!!"
ראינו איש שנתקע על עמוד חשמל (למיטב ידיעתי, הוא עדיין לא נכנס לחדר מיון), הוא פשוט עמד על עמוד בגובה איזה שני מטר עם עינים עצומות ולא זז!!! היו להקה של מתופפים מגניבים ועוד מלא אטרקציות, וחזרנו לביתחי עם גרון ניחר ועם בטן מלאה.
בלילה התעצבנו על הפלאפון של בר סימנטוב, שלא היו בו את כל הקטעים הבאמת מצחיקים של אסי וגורי, ובסופו של דבר הלכנו גם קצת לישון.

ביום שלישי השכמנו את כולם עם שירי תכניות הטלוויזיה שכולנו אוהבים באדיבות נטע לי ויעל. היה ממש כיף לקום עם השיר של בימבה (או בינבה? לעולם לא נדע)...
אחרי ארוחת הבוקר הייתה סדנה של סולי שאחריה שיחות בקבוצות קטנות יותר, ואחרי ארוחת הצהרים הגיע ה"שוס" של היום – הסדנאות השוות והטעימות (אכלתי איזה חצי חבילה של בצק סוכר)!!! בהתחלה הייתי בסדנת האומנות של מורייה, וכשהבנתי שמקומי הוא לא שם, הלכתי למקומי האמיתי – חדר כלכלת בית. שם כבר הרגשתי הרבה יותר טוב!!! ריחות מעולים, שוקולד טעים (תודה למרסל וללינדה) – מה בן אדם צריך יותר מזה? בצק סוכר! אז המשכתי להסתובב והלכתי לבקר בסדנת קישוט העוגות עם בני ושרה, הרבה הרבה בנות ו...עזריאל (שכבר הסכמנו שהוא סוג של בת שסובל מהפרעות של דיסלקציה)...
אבל עזריאל הוכיח את גבריותו ופרש מהסדנה באמצע, והלכנו יחד להסתובב בכל הסדנאות, לעשות בלאגן וגם קצת לעזור, ובעיקר לרדוף אחרי שחר כדי לקבל עוד ברד קפוא.
המוביילים והמדפים יצאו מהממים, העוגות נראו מדהימות (ככה כולם אמרו) והדברים שהכינו בכלכלת בית יצאו טעימים להפליא.
אחר כך הבנים היו בבריכה ואנחנו היינו באולם ספורט. חלק קלעו סלים בקצב מטורף וחלק סתם הסתלבטו (ואני ביניהן). ובערב – פעילות מגניבה ומצחיקה שהכינו לנו בצהרים כמה חבר'ה בעזרת נטע לי ושחר (סליחה על כל ההפרעות וההתחזויות – ככה זה כשאתם יושבים במשרד).
היו עשרה חבר'ה שקיבלו כל מיני משימות שבתאכלס נועדו כדי להשפיל אותם ולעשות מהם צחוק, ואכן היה מצחיק. אלי שרד אחרון את כל המשימות ונבחר לשורד של יחד. נפרדנו מגיא, ואחרי עוד לילה מלא חוויות והרבה הרבה כפיות שהצחיקו את מורן הלכנו לישון כשאנחנו מתכוננים לטיול של מחר.

יום רביעי הפציע ועלה, ושוב התעוררנו עם מוזיקה – הפעם מזרחית. נראה לי שזאת הפעם הראשונה שזוהר קמה מהמיטה ראשונה והתחילה לרקוד.
אחרי ארוחת הבוקר התחלקנו לשני אוטובוסים ויצאנו לדרך הארוכה לצפון. הדרך הייתה מלאה בצחוקים, בבלאגן, בשחנ"שים ובמשחקי קונטקט (איך כותבים את ההיפך מאוהב - שונא או סונא?) וכמובן, שוב, במוזיקה מזרחית.
בסוף הגענו לנחל קטיע, 20 דקות מהבית של יקי, ואין לי מילים אחרות כדי לתאר את המסלול חוץ מ: "חם חם חם חם חם חם חם חם מאד מאד"!!!! והוא בכלל לא היה כזה קשה, אבל היה פשוט רותח.
באמצע המסלול היה גשר שחיבר בין שני הרים והיו מספר אנשים שהתקשו לעבור אותו. כל הבנים קפצו על הגשר התלוי בין שמים לארץ וטלטלו אותו, ויחד עם הגשר שטלטלו כמעט עשו התקף לב לליאור, שאני, העיוורת, הלכתי יחד איתה ואמרתי לה כל רגע לא להסתכל למטה.
משם נסענו לעין מודע ושם כוווווווווווולם חשו היטב היטב מהו טעם המים שבבריכה. נסענו לעין חרוד והקמנו אוהלים, והתברר מה שיוכח שוב במשך הערב, שהבנות יותר שוות מהבנים.
בנינו שני אוהלים לבד בכלל בלי עזרת הבנים – כבוד!!! זללנו עוגיות ומיץ פטל ושיחקנו קלפים, כשפתאום גיא הופיע. הוא התחזה לחולה ואמר ב"הדסה" שאולי הוא לא יגיע מחר כי הוא לא מרגיש טוב, ובעצם בא לבלות איתנו!!!
אחרי "על האש" משובח למדי של בני ושחר ומסיבת ריקודים קטנה (שוב מזרחית), הייתה פעילות של יעל ובשארי על ט"ו באב ועל איזה מין יותר חכם, חזק, יפה, מצחיק, אמיץ וכו' וכו'. וכמובן שהבנות ניצחו ובגדול!!!! על הבנים הוטל לשרת את הבנות ביום למחרת (עזריאל, אני עדיין מחכה לשוקו שלי!!). ואחרי הפעילות שבה גם קצת למדנו על הסיבות לט"ו באב, שוב שחנ"שים עמוקים, הרבה צחוק ושמחה, והולכים לישון מאד מאוחר.
בבוקר קמנו לנו בסבבה, בשבע וחצי-שמונה ככה, כל אחד בקצב שלו, אכלנו ארוחת בוקר שווה עם שקשוקות, חביתות, קורנפלקס עם חלב והרבה הרבה זבובים שעזריאל לא הצליח להרוג. אחר כך קיפלנו את האוהלים וארגנו את התיקים ורצנו לבריכה של עין חרוד. שם היו יותר נחמדים מבביתחי ולא אסרו עלינו לעשות "קרב תרנגולים", ואני מכריזה בזאת על בר סימנטוב כמנצחת הבלעדית והבלתי-מובסת. שחר צלף על כולם מרחוק עם רובהו הידוע לשמצה, ואנשים רבים נפלו בדרך מסתורית למים, שלא ברצונם.
התקשינו לצאת מהמים אך בסופו של דבר יצאנו, העמסנו את התיקים על האוטובוסים ונסענו לפארק הירדן. שם אכלנו ארוחת צהרים שווה עם פיתות ישר מהטאבון וקרואסונים משגעים (תודה למי שהכין לי קרואסון – היה מעדן!!!) ואחר כך – הדבר שכולנו חיכינו לו מתחילת הטיול – הקיאקים!!!!!!!!!!!!
נפלתי ונסחפתי בזרם מספר פעמים הודות לשחר וחבר מרעיו, אך למרבה הצער סירתנו לא התהפכה. הייתי בסירה עם עזריאל (שנטש אותנו די על ההתחלה), יקי, שי ושרה. ברגע שיכולנו צירפנו אלינו את רעי (בשביל מה יש בנים בעולם אם לא בשביל לחתור)?
אחרי עוד הרבה בלאגן והשפרצות, פתאום גילינו ששי הביא את הפלאפונים שלו ושל מדלן איתו בסירה והם היו כל הזמן בתוך אחת המידניות. מאז נגזרה עלינו שביתת נשק מאונס כי לא רצינו שהפלאפונים יתרטבו עוד, ושאלנו כל סירה שראינו בדרך אם יש להם שקית נגד מים. קיבלנו שקית צ'יפס ריקה שבתוכה שמנו את הפלאפונים והמשכנו לשוט כשאנחנו משתדלים לשמור על הפלאפונים כמה שיותר יבשים ושרים מלא שירים יפים ומתסיסים את האווירה.
כשהיינו כבר קרובים לסוף המסלול רעי לקח את הפלאפונים והלך איתם ברגל עד הסוף, ואז יכולנו שוב לעשות בלאגן, אך למרות התחנונים שלי ושל שרה שחר לא הפך את הסירה. כשהגענו לחוף שירית אמרה שהיא ממש חייבת להודיע לאכסנייה שנאחר לארוחת ערב, ואמרנו לה שיש את הפלאפון של שי... למיטב ידיעתי, עד היום הפלאפונים חיים ועובדים באושר ובעושר.
באוטובוס שהחזיר אותנו מהקיאקים לנקודת ההתחלה לא שתקנו לרגע, ועשינו חור בראש לחבורת הגרמנים ששטו איתנו – היה ממש משחרר!!!! נסענו לאכסנייה, אכלנו ארוחת ערב דשנה – כבר הרבה זמן לא הייתי רעבה ככה, ואחרי התארגנות קצרצרה בחדרים נסענו ל"לידו" בטבריה – ספינת דיסקו עם מוזיקה... מזרחית! איך ניחשתם? המוזיקה הזאת כבר עלתה לי על העצבים, אבל בכל זאת עשינו שמח והיה כיף להתחרפן.
אחר כך גם הטיילת של טבריה זכתה להכיר את נוער יחד על כל המוראלים שלו, ואחר כך חזרנו לאכסנייה ובשתים עשרה וחצי התיישבנו לשיחת סיכום על הדשא עם מלא ממתקים ומלא נמלים שהציקו לשירית ולא נתנו לה מנוחה.
אז התחיל רשמית הלילה הלבקן - שמענו מלא צ'יזבאטים שלדעתי רובם לא היו מי יודע מה, חוץ מהצ'יזבאט על האכסנייה המפחידה והחתול היודע-כל. אנשים התחילו לפרוש לאט לאט, אבל האמיצים נשארו עד הסוף, או כמעט עד הסוף, ושיחקנו never, אמת או חובה, שחנשנו קצת וגם סתם קפאנו מקור. עד ש-40 דקות לפני שהיינו צריכים להעיר את כולם, כמאמרה של שרה ממש "יצאתי טונה" והלכתי לישון כי כבר ממש התעפצתי שם בחוץ.
הלכתי לישון בחדר החם שלי כי לא רציתי למצוא עלי חתולה בבוקר... ואחרי 40 דקות קמנו, השכמנו את כולם בשקט יחסי, זרקנו הכל לתוך התיק בבלאגן, ונסענו לארוחת בוקר שווה עם מכונה של שתייה חמה. ואז הגיע הרגע העצוב מכל – הפרידה מכולם והנסיעה הביתה.
הנסיעה עברה בנעימים, ושלאף אחד פה לא יהיו ספקות – לא ישנתי שנייה בדרך!!! שרה, מוריה ואני היינו אמורות לרדת בצומת קסם, אבל פספסנו את התחנה וירדנו בצומת ירקון, אך מהר מאד היה לי טרמפ שהביא אותי ישר עד הבית, למקלחת, לאוכל המפנק של אמא, ולמיטה היקרה שלי.

היה מפגש אדיר ותודה לכווווווווווווווווווולכם כי רק בזכות כל אחד ואחד מכם הוא היה כזה מטורף!!!!